בחלק העליון של המטבח שלנו היה חלל חצי-סודי. מתחת לכיסויי בד לבנים-דהויים, אמא שלי הסתירה סרוויסים. רובם יוצרו בצ'כוסלובקיה והועברו אליה מסבתהּ, שקיבלה אותם כמתנה לחתונה שלה, שהתקיימה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת בעיירת הגבול התורכית אדירנה

זכרונות מהארון של אמא

אמא שלי מעולם לא הוציאה את הסרוויסים של סבתא שלה מהארון. תמיד התבוננתי בהשתאות גדולה על קנקני התה עם ציורי הגברות המעודנות ועל הצלחות עם איורי הפירות הססגוניים ועיטורי הזהב. כל כך רציתי שתוריד אותם, אבל הם חיכו לאורחים שבוששו לבוא ונותרו עד היום מיותמים משימוש.

כשגיליתי חנויות שמציעות מגוון דומה של כלים, שבהם כן אפשר לגעת ולמשמש את הכלים, לא היה גבול לאושרי. כך, לאט לאט, נוצר אצלי הפטיש המביך בעולם - כלי בית, מטבח ובפרט קריסטלים ומיני סרוויסים.

באירופה עוד יש חנויות עודפים ויד שנייה שבהן ניתן למצוא סרוויסים שלמים והדורים במחירים סבירים. בארץ אין יותר מדי היצע של יד שנייה מחד (ככה זה שרבים העדיפו ללכת על סט דורלקס חום בשעתם היפה של הסרווסים) ומאידך - אין גם יותר מדי ביקוש.

אבל אין תחליף למגע האישי של פריטים בייצור מצומצם. כשזה מגיע לצלחות סלט של רוזנטל - חדשות ויפיפיות בשלושים שקל, סטים מקריסטל צ'כי צבעוני (במחיר קצת יותר גבוה) וצלחות פורצלן עוצרות נשימה בארבעה שקלים (עוד נגיע לזה בהמשך) - אנו נותרים חסרי מילים.

פורצלן וסטים לאירוח נחשבים לנישות גוססות בעולם כולו בשל מחירי הייצור הגבוהים, התחרות עם איקאה וגם כי רוב הקונים פשוט עברו לגור בבתי עלמין.